אתה יוצא בבוקר לעוד יום ארוך ומלא במשימות, נותן את כל כולך בעבודה, חוזר הביתה עם הרבה חוויות.. ושוב זה קורה..
אשתך לא פנויה להקשיב, היא עצבנית, עייפה ומתוסכלת.
היא מתלוננת שאתה לא עוזר לה מספיק, שאתה לא נוכח, שהילדים הרגו אותה היום, הוציאו אותה מדעתה.
היא מתלוננת שאין לה זמן לכלום, שהיא לא עושה עם עצמה שום דבר.
ואתה? בסך הכל רצית לחזור הביתה ולספר לה מה עבר עלייך היום ואיזה רעיון גאוני עלה לך.
אז למה זה קורה?
כשאנחנו הופכים למשפחה אנחנו משפיעים אחד על השני בכל זמן נתון.
אם אתה עובד מישהו אחר צריך לדאוג למטלות הבית והילדים.. ולהפך..
אותו הדבר כשאתה יוצא עם חברים או הולך לאירוע כזה או אחר.. מישהו אחר צריך לדאוג לילדים במקום לעשות דברים אחרים שהוא רוצה..
בסופו של דבר מישהו צריך לעשות את תפקיד ההורה בבית, וכשאחד מבני הזוג מגשים את עצמו זה תמיד בא על חשבון בן הזוג השני, שנאלץ לקחת על עצמו עוד משהו.
החלק המעודד פה, הוא שאפשר אחרת.
אפשר להגשים את עצמנו בתוך המסגרת המשפחתית, ביחד, כתא אחד, כמשפחה.
לתת אחד לשני את המקום שצריך כדי שבמקביל שניכם תגשימו את עצמכם ושום דבר לא יבוא על חשבון הילדים.
נצלו את השבת הקרובה ושבו לשיחה משותפת, תאמו ציפיות, לאן כל אחד ממכם רוצה להגיע? ואיך אפשר לעשות זאת ביחד, בשיתוף פעולה?
שיהיה המון בהצלחה!
